החלטה
לפני בקשה לדחיית התביעה על הסף.
עובדות רלבנטיות:
עסקינן בתביעה כספית על סך של 776,182 ₪ שהוגשה על ידי המשיב (להלן: "טוואטי"), כנגד המבקשת 1, חברה ציבורית העוסקת בעסקי בנקאות (תקרא להלן: "הבנק"), וכנגד המבקש 2 שהינו עו"ד במקצועו אשר יצג בזמנים הרלבנטיים את הנתבעת בהליכי הוצאה לפועל כנגד התובע (יקרא להלן: "עו"ד ברינט").
במסגרת כתב התביעה ציין טוואטי כי, ביום 2.1.1997 נחתם בינו ובין בת זוגו, מצד אחד, לבין הבנק, מצד שני, הסכם הלוואה, במסגרתו הלווה לו הבנק סך של 412,000 ₪ לצורך רכישת בית מגורים, בישוב יסוד המעלה.
להבטחת החזר כספי ההלוואה נרשם משכון על בית המגורים שנרכש על ידי בני הזוג, לטובת הבנק.
כפי שעולה מכתב התביעה, בשלב מסוים, במהלך שנת 1998, טוואטי ובת זוגו נקלעו לקשיים כלכליים ולא הצליחו לעמוד בהחזריה החודשיים של ההלוואה. בשל כך נוצרה בחשבון ההלוואה יתרת פיגורים שבגינה החל הבנק נוקט כנגד טוואטי בהליכי הוצאה לפועל. במסגרת ההליכים הנ"ל הוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה, ביום 1.1.1999, על ידי הבנק, שטר המשכון וביום 3.2.1999 מונה עו"ד ברינט ככונס נכסים על בית המגורים. בעקבות מינויו של עו"ד ברינט לתפקיד האמור החל הבנק, באמצעות עו"ד ברינט, בנקיטת ההליכים הנדרשים לצורך פינוי בית המגורים מדייריו.
בעקבות הליכי הפינוי הנ"ל, החלו להתנהל בין טוואטי לבנק הליכים משפטיים שמטרתם לגרום לעיכוב הליכי פינוי הנכס. במהלך ניהול ההליכים הנ"ל, בין השנים 2001-2005, העביר טוואטי לבנק, לטענתו, כספים בסכום כולל של 150,000 ₪ (קרן), שלא עודכנו בחשבונו המתנהל אצל הבנק וגם לא בתיק ההוצאה לפועל שנפתח למימוש המשכון, כמפורט לעיל.
לימים, נדחתה בקשתו של טוואטי לעיכוב פינוי הנכס ובעקבות דחיית הבקשה, חודשו הליכי מימוש המשכון והוזמנה שומה להערכת שווי הנכס. בהתאם לשומה שהתקבלה נאמד שוויו של הנכס הממושכן בסך של 1,255,000 ₪.
ביום 21.10.2006 ניתנה החלטה על ידי כב' ראש הוצל"פ בחיפה המאשרת את מכירת הנכס, למר יהודה מילר תמורת סך של 1,046,250 ₪.
לטענת טוואטי, ככל שמפחיתים מסכום התמורה ששולמה בעד הנכס יתרת החוב ע"ס הצהרתו של עו"ד ברינט (בסך 724,638 ₪), ואת שכר הטרחה לו זכאי עו"ד ברינט בתוקף היות כונס הנכס (בסך 74,328 ₪), הרי שמגיע לטוואטי יתרת זכות שלא שולמה לו בסך 247,284 ₪.
מעבר לסכום היתרה הנ"ל, נטען על ידי טוואטי, הוא זכאי להשבת סך של 150,000 ₪, ששולם על ידו לבנק ולעו"ד ברינט, בין השנים 2001-2005, ולא קוזזו מיתרת החוב.
סכום היתרה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מגיע לסך של 465,496 ₪. הסך של 150,000 ₪ ששולם על ידי טוואטי ובת זוגו ואינו משתקף לא בדפי החשבון ולא בתיק הוצאה לפועל, מגיע, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה, לסך 310,686 ₪. חיבור שני הסכומים הנ"ל יחדיו, מהווה הסכום הנתבע על ידי טוואטי מן הבנק ומעו"ד ברינט במסגרת תיק זה.
טענות המבקשת במסגרת הבקשה לדחיית התביעה על הסף:
במסגרת הבקשה אשר הוגשה מטעמם, נטען על ידי המבקשים כי דין התביעה דחייה על הסף ולכך עתרו המבקשים בבקשתם. את עתירתם לדחיית התביעה ביקשו המבקשים לבסס על נימוקים אלה:
לטענת המבקשים, עילת התביעה התיישנה ולמצער חל בהגשת התביעה שיהוי ניכר המצדיק דחייתה.
לעניין זה, נטען על ידי המבקשים, כי טוואטי מבסס את תביעתו על שוברי תשלום מהתאריכים 21.1.2001 וכן 3.2.2005, כאשר כתב התביעה עצמו הוגש לבית המשפט ביום 12.9.2012, קרי לאחר שחלפו מעל ל- 7 שנים מאז ביצוע התשלומים הנטענים. בשים לב לנתון זה, כל הטענות לגבי תשלומים אלה התיישנו משחלפו למעלה מ- 7 שנים מאז תשלומם.
הטענה השנייה עליה סמכו המבקשים את ידם, נוגעת להיות עילת התביעה קנטרנית וטורדנית. נטען לעניין זה על ידי המבקשים כי טוואטי נמנע במשך שנים מלהעלות את הטענות עליהן מבסס הוא את עילת התביעהף ולא זו אף זו, בכל ההליכים המשפטיים רבי השנים שהתנהלו בין הבנק לבין טוואטי ובת זוגו, הן בערכאות המשפטיות והן בלשכת ההוצאה לפועל, לא העלה טוואטי כל זכר לטענה בדבר תשלומים וזאת לאור זקיפת התשלומים על חשבון החוב. בכל מקרה, בהסכם הפשרה שקיבל תוקף שך פסק דין, כמו גם בהחלטות שבאו אחריו, נדחו כל הטענות מסוג זה וטוואטי ובת זוגו קיבלו על עצמם את כל הרשום בספרי הבנק ללא עוררין.
טענה נוספת אשר הועלתה במסגרת הבקשה, הינה למעשה טענת לקיומו של מעשה בית דין המצדיק דחיית התביעה על הסף. לטענתם של המבקשים במקרה דנן ישנו השתק עילה והשתק פלוגתא. ההשתק נובע, לטענתם של המשיבים, מן העובדה כי ביום 12.10.2006 אישרה כב' רשמת ההוצאה לפועל בחיפה את מכר הנכס. על ההחלטה הנ"ל לא הוגש עליה ערעור לא על ידי טוואטי ולא על ידי בת זוגו ומשכך מושתקים השנים מלהעלות כל טענה לעניין זה.